שרלוֹק

בשבח הספק / ברטולד ברכט

הבלתי מתחשבים שלעולם אינם מטילים ספק
העיכול שלהם נפלא, השיפוט שלהם מדויק תמיד.
הם לא בוטחים בָּעוּבדות, הם בוטחים בעצמם.
וכשזה מגיע לנקודה שבה
העוּבדות לא מתיישבות,
מתינותם כלפי עצמם
חסרת גבולות. לטיעונים
הם מטים אוזן של שוטר סמוי. להמשיך לקרוא ←

לא בכדי כינה עו"ד גדי פרל במאמר דעה ב"הארץ" את חשיפת חולשותיה של המערכת של סלברייט* בידי מוקסי מרלינספייק כ-"סחיטה באיומים". ממסד שהארגונים בו נשענים על סודיות מוחלטת, על תפיסת עולם של טובים מול רעים ועל נטרול אִיומים, מזהה באנשים מסוגו של מרלינספייק, האקר ידוע, קריפטוגרף ומייסדה של אפליקציית המסרים המיידיים להמשיך לקרוא ←

תל אביב הוא שמו העברי של הספר אלטנוילנד (הארץ הישנה־חדשה) של בנימין זאב הרצל, כפי שתרגם נחום סוקולוב בשנת 1902. תל במשמעו כעדוּת מן העבר ואביב כהתחדשות ופריחה. בספר, מספר הרצל על מקום שבו בונים יחדיו מוסלמים, נוצרים ויהודים חיים משותפים. על ארץ שמרכז החיים שלה בחיפה ושהמרקם החברתי שבה חזק דיו כדי להדוף ניסיונות של גזענים, קיצונים ומשיחיים להורסה ולהחריבה. וכשניסח להמשיך לקרוא ←

צֵייד צבאים הוא ספורט. יש האומרים שזה ספורט מאד מהנה. ספורט יחידני מכנים אותו. רק אתה, הרובה והקורבן. אתה יוצא לשטח, צועד בוואדיות או מטפס בינות העצים, חוצה נביעות, עובר בסבך עטוף במעיל זורח, כדי שציידים אחרים לא יטעו לחשוב שאתה צבי וירו בך. הרובה בהיכון, טעון, דרוך ונצור, וכל כולך מרוכז במטרה. להרוג צבי. אתה מתנשף. יש מתח. אפשר לחתוך את האויר בסכין. אבל המתח הוא לא בגלל להמשיך לקרוא ←

הריקוד / סיאמנטו (אטום יארצ'ניאן)

בעיר ברדז שבה ארמנים
עדיין גססו,
אישה גרמנייה, עוצרת דמעותיה,
סיפרה על הזוועה שלה היתה עדה:
"הדבר שאני מספרת לך,
במו עיני ראיתי.
מאחורי חלון של גהנום
חשקתי את שיני
וקהת חושים צפיתי
איך העיירה בארד הפכה
לערימה של אפר.
גוויות נערמו עד לצמרות.
מן המים, מן המעיינות,
מן הנחל והדרך,
מלמולו העיקש של הדם
עדיין נוקם באוזני.
אל תפחד. אני חייבת לספר מה ראיתי,
כדי שאנשים ידעו
מה איש עשה ברעהו
במשך יומיים, בדרך לבית הקברות…
תן לליבו של העולם להבין.
זה היה יום ראשון בבוקר,
יום ראשון עקר שהפציע על גוויות.
בחדרי מחשיכה עד עלות השחר,
עם אישה שנדקרה,
דמעותי מרטיבות את מותה.
פתאום ממרחק שמעתי
קהל אפל ניצב בכרם
מצליף בעשרים כלות
ושר שירי זימה.
את הנערה הגוססת על מזרן הקש השארתי,
ויצאתי למרפסת שליד חלוני
והקהל גדל ורב כמו סבך עצים.
חיית אדם צעק, 'אתן חייבות לרקוד,
לרקוד כאשר התוף מכה.'
והשוט הצליף בזעם
בבשרן של הנשים.
יד ביד החלו הכלות לחוג במעגל.
עכשיו כבר קינאתי בשכנתי הפצועה
שבנשימה כבדה
קיללה את היקום
והחזירה את נשמתה לבוראה…
לשווא אגרופי נופפתי.
'ריקדו', התלהב ההמון,
'ריקדו עד שתמותו, יפהפיות כופרות.
עם שדיים חשופים, ריקדו!
חייכו עבורנו.
אתן לבד עכשיו, שפחות ערומות,
אז ריקדו כמו חבורה של שרמוטות מזוינות.
אנחנו מחורמנים עליכן.'
עשרים כלות יעלות חן קרסו.
קומו', שאג הקהל,
מנופפים חרבותיהם.
ואז מישהו הביא פח נפט.
צדק אנושי, אני יורקת בפניך.
והכלות נמשחו.
'ריקדו', רעמו –
'הנה ניחוח שלא קיים בערב'.
עם לפיד, הם העלו את
הכלות העירומות באש.
והגופות החרוכות חגו
ומעדו אל מותן…
הגפתי את תריסי
החלונות שלי,
אל הנערה המתה ניגשתי
ושאלתי: 'איך אוכל לנקר את העיני?'.

אטום יארצ'ניאן או בשם העט סיאמנטו, היה סופר ומשורר ארמני, שנרצח בידי הטורקים בזמן שואת הארמנים.

ואן דר לוּבֶּה. קראו לו מרינוּס ואן דר לוּבֶּה. הוא היה הולנדי, ואם היה חי בישראל של יולי 2020, הוא היה מוכתר בתואר שמאלן. שמאל קיצוני אפילו. אבל מרינוּס ואן דר לוּבֶּה הוצא להורג לפני 86 שנים כי לפני 87 שנים הוא העלה באש את בית הנבחרים של גרמניה הנאצית, הרייכסטאג, כחלק מקשר שמאלני (קומוניסטי) להפלת הממשלה הנבחרת. או לפחות זה מה שהממשלה הנבחרת רצתה שאזרחי הרייך יידעו עליו. להמשיך לקרוא ←