רייצ'ל מתה לפני אחת עשרה שנה. היא היתה בת עשרים ושלוש. רייצ'ל נרצחה ב-16 במרס 2003, לפני אחת עשרה שנה, ועד עכשיו אף אחד לא נתן את הדין, ועד היום אף אחד לא שילם את המחיר.

רייצ'ל היתה סטודנטית ופעילת ארגון זכויות האדם  ISM (International Solidarity Movement), שהגיעה לעזה במסגרת פרוייקט של ברית ערים תאומות בין אולימפיה שבמדינת וושינגטון, ארה"ב, לבין רפיח שברצועת עזה, אז שטח כבוש, והיום שטח במצור, מטעם הקולג' באולימפיה, שבו למדה.
ב-16 במרס 2003 עמדה רייצ'ל, לבושה מעיל ניאון כתום וזרחני וחמושה במגאפון, מול בולדוזר משוריין של צה"ל, וניסתה למנוע ממפעיל הבולדוזר מלהרוס את בית משפחת סמיר נסראללה, רוקח מרפיח, מפני שהבית היה קרוב מידי לציר פילדלפי. מפעיל הבולדוזר לא עצר ורייצ'ל נמחצה למוות. פעמיים. פעם בנסיעה קדימה, ופעם בנסיעה לאחור.

עד כאן העובדות והן אינן ניתנות לעירעור. אבל לא עליהן רציתי לכתוב הפעם.

ביום שישי ה-14 במרס, 2014, מת מאיר הר-ציון. סמל מקומי של גבורה ותעוזה במדינה שסמליה הופכים מסמלים של בנין ויצירה, לסמלים של הרס ומלחמה. האיש שהיה לאגדה, "בר-כוכבא של ימינו", הוא אדם שרצח חמישה אנשים חפים מפשע כנקמה על רצח אחותו, ויצא מזה בלי לשלם את המחיר כי משה דיין ובן גוריון לחצו. האיש שהשתתף ברצח של שישים בני אדם, רובם נשים וילדים, בכפר קיבייה, והתגאה שזו הדרך שבה הערבים יבינו שלא כדאי להם לחיות כאן. גם הנהג שמחץ את רייצ'ל קורי יצא מזה נקי. והוא אפילו לא היה ב-101, או בצנחנים, והוא לא היה צריך רמטכ"ל או ראש ממשלה כדי לצאת מזה. והוא התחבא מאחורי פרגוד כשהוכרח להעיד במשפט של הורי רייצ'ל נגד מדינת ישראל. אז אם אני צריך לבחור בסמל של גבורה ותעוזה, אני בוחר ברייצ'ל קורי. צריך הרבה אומץ לעמוד חמוש במגאפון ולנסות למנוע מבולדוזר משוריין להרוס בית ברפיח שברצועת עזה. הרבה יותר מהאומץ הדרוש כדי להרוס שם בית, או לפוצץ אותו על יושביו.

פורסם לראשונה בעמוד שלי בדמרקר קפה, ב-16 במרס, 2014.

______________________________
עדות בכתב של חוקר מצ"ח שאלוף פיקוד דרום הורה על הפסקת חקירת מפקד הבולדוזר.
רשמים מעדותו של הנהג שדרס את רייצ'ל קורי.
Rachel Corrie – Wikipedia.
ארה"ב: חקירת הרג הפעילה רייצ'ל קורי אינה מספקת.
Rachel Corrie Memorial Website.