עלה בדעתי שהאמא של מוחמד אבו חדיר והאמא של נפתלי פרנקל ינסו להיפגש. לבד. בלי האו"ם, ובלי פוליטיקאים, ובלי צבא, ובלי משטרה, ובלי טלויזיה, ובלי מצלמות, ובעיקר בלי עיתונאים. מפגש פרטי של שתי אמהות שאיבדו את בניהן. אין לי שום אשליה שהחזון של האמא של נפתלי על איך, אם בכלל, הסכסוך המדמם הזה צריך להסתיים לא דומה לאיך האמא של מוחמד היתה רוצה לראות את סיום הסכסוך, וברור ששום דו-שיח לא יחזיר את ילדיהן המתים הביתה. אבל אם שתי האמהות תתחלנה לדבר אחת עם רעותה, אולי יתחיל איזה שהוא דו-שיח של שכול שיוליד עוד פגישה קטנה. ואם בפגישה השניה תוצע כוס תה עם עוגיה, אז אולי יהיה איזה שהוא ניצן של תקוה לפגישה שלישית שתוליד אולי פגישה קטנה ופרטית בין האמא של גיל-עד שאער לאמא של מוחמד דודין שאולי תוליד פגישה משותפת שאליה תצטרפנה אמו של אייל יפרח ואמו של יוסף אבו עכר שוואמרה, ואליהן תצטרפנה עוד ועוד אמהות, אמהות שכולות ואמהות שטרם שכלו את ילדיהן, ויחד הן תצאנה לקטוף שיחי עכוב ליד הפרצה שבגדר ההפרדה, שם בדרום הר חברון, ואז אולי לפתע הגדר תיפול ושום חייל לא יוכל עוד לגרום לה להפריד בין אמא לאמא. ואולי ממפגש קטנטן של שתי אמהות ייצא מסע גדול שגם אבות יצטרפו אליו… אוי, אלוהים, איזה חלום בלהות!

ציור: גבריאלה קוה-צ'ריקובר
לקריאה נוספת: הנאום שרחל פרנקל לא נשאה.