הוא בטח לא יכול היה לישון בכלל בלילה האחרון. גם לא בלילה שלפניו. אי אפשר היה לישון בגלל הרעש ובגלל הפיצוצים ובגלל הטילים ובגלל המטוסים ובגלל העשן ובגלל האש ובגלל הסירנות ובגלל הפחד. בגלל הפחד והאימה שמשתקת את הגוף ומייבשת את הגרון ומקפיצה את הלב החוצה בכל פעם שיש עוד פיצוץ. בכל פעם שיש עוד נפילה. אותו הפחד שהשאיר אותו חסר אונים, כי הוא לא ידע מאיפה זה יבוא ועל מי זה יפול בכל פעם שהשמים נצבעו באדום ובצהוב ובשחור. אותו הפחד ואותה האימה שאולי הריצה אותו לחפש מקום להסתתר בו שלא יראו אותו. מקום להתחבא בו. כי אם לא יראו אותו אז גם לא יוכלו לפגוע בו. ככה הוא בטח חשב. איפה הוא הסתתר אני לא יודע. כי אין להם מרחב מוגן, וחדר אטום גם כן לא. אז אולי הוא הסתתר מתחת למיטה. או אולי בבית שימוש. או אולי מאחורי הקיר העבה שבמרפסת. או אולי במחסן שבחצר. ואולי בכלל בכל פעם שהיתה נפילה הוא היה בורח מחדר אחד לחדר אחר. ואולי הוא בכלל עמד באמצע הבית ובכה ובכה ובכה. עד שנגמרו לו הדמעות ועד שנגמר לו הלילה ועד שהגיע הבוקר ואיתו הגיעה הפצצה ואיתה הכל עבר. ואיתה הכל נגמר.  קראו לו עבדאללה אבו גזאל, והוא היה בן חמש.

צילום: EPA