אני נגד עונש מוות. ולא משנה לי מי מוּצא להורג: קריקטוריסט בעיתון או החונק מבוסטון או אמא ותינוק בעזה או מתנחל בשטחים הכבושים או ילד שקטף צמחי עַכּוּבּ או החייל שהרג אותו, או סתם כל מי שנרצח על ידי אלה שרוצחים כי הם בטוחים שהאלוהים או החוק או הצדק לצידם. אני גם נגד אלה שמוכנים לרצוח ואולי גם להירצח על מזבח חופש הביטוי בלי שיהיו מוכנים לקחת אחריות על תוכן הביטוי שעל הזכות להביע אותו הם מוכנים לרצוח ואולי גם להירצח. זכותו של כל אחד להגיד מה שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה ואיך שהוא רוצה, כל עוד הוא מוכן לקחת אחריות על מה שהוא אומר. כי חופש הביטוי הוא לא חופש מאחריות על תוכן הביטוי, ושארלי הבדו (Charlie Hebdo) הוא עיתון שהפך את המאבק בדת, כל דת, ובאנשים מאמינים, באשר הם מאמינים, לפלטפורמה לעודד שנאת זרים בכלל ושנאת מוסלמים בפרט. עיתון שהתחבא מאחורי גלימת הסאטירה כדי ללעוג לאנשים מאמינים ולהפוך לחוכא ואטלולא את סממני האמונה שלהם. כשמציירים בצורה נלעגת מוסלמי בלבוש מסורתי אומר "מאה מלקות אם אתה לא מת צוחק" ומכתירים את הקריקטורה בכותרת "השריעה השבועית" ב-"עריכתו של הנביא מוחמד" שב-"אופן חריג עורך את הגליון [הזה]", אז אני מתקומם כאילו אני מוסלמי, ואני אולי גדול האתאיסטים בשכונה שלי. 

וכשה-"הנביא מוחמד" בוכה ש-"קשה להיות נאהב על ידי מטומטמים" אז אותי לא רק שזה לא מצחיק, אלא מעמיד אצלי בסימן שאלה גדול את שיקול דעתו של סטפן שרבונייה (Stephane Charbonnier), עורך העיתון. אלא אם כן, כמובן, הוא מוביל אג'נדה פופוליסטית של רכיבה על גל האיסלאמופוביה של הימין הקיצוני באירופה, כדי למכור עוד כמה עותקים של העיתון. 

שארלי הבדו הוא לא עיתון של "חופש, שיוויון ואחוה" שחרת את חופש הביטוי והאמת על דיגלו, ומה שקרה במערכת העיתון לא היה התקפה על חופש הביטוי, או על הדמוקרטיה הצרפתית, או על העולם החופשי, אלא התקפה רצחנית של כאלה שחושבים שהאלוהים לצידם על כאלה שחושבים שיש להם זכות ללעוג ולהעליב כאלה שחושבים שיש אלוהים. זו נבלה וזו טריפה.

פורסם ב-"הארץ" ב-13-01-2015 בשינויי עריכה קלים.