כשירד הגרמני מהמטוס או האניה, אמרו לו שהוא עם וזרקו אותו לכור ההיתוך. הוא לבש את אותם המדים, הוא אכל את אותו האוכל וירה באותם ערבים. אבל כשפשט את המדים, לפתע היה עם והיה יקה פוץ. וכשירד המרוקאי מהמטוס או האניה, אמרו לו שהוא עם וזרקו אותו לכור ההיתוך. הוא לבש את אותם המדים, הוא אכל את אותו האוכל וירה באותם ערבים. אבל כשפשט את המדים, לפתע היה עם והיה מרוקאי סכין והיה יקה פוץ. וכשירד הרומני מהמטוס או האניה, אמרו לו שהוא עם וזרקו אותו לכור ההיתוך. הוא לבש את אותם המדים, הוא אכל את אותו האוכל וירה באותם ערבים. אבל כשפשט את המדים, לפתע היה עם והיה רומני גנב והיה מרוקאי סכין והיה יקה פוץ. כשירד האתיופי מהמטוס או האניה, אמרו לו שהוא עם וזרקו אותו לכור ההיתוך. הוא לבש את אותם המדים, הוא אכל את אותו האוכל וירה באותם ערבים. אבל כשפשט את המדים, לפתע היה עם והיה ניגר והיה רומני גנב והיה מרוקאי סכין והיה יקה פוץ. וכשירד הכורדי וכשירד הרוסי וכשירד העיראקי מהמטוס או מהאניה גם לו אמרו שהוא עם. אז מה שחיבר את כל אלה שהגיעו למדינת ישראל, זו שהיתה בדרך וזו שכבר הוכרזה, היה ללבוש את אותם המדים, לאכול את אותו האוכל ולירות באותם ערבים. אז מסתבר שזה כנראה לא מספיק כדי שייצא מזה עם. אבל אולי כן מספיק כדי שייצא מזה צבא.
שורות של חילים עם חניתות זקורות לפנים במערך הגנתי מושלם לא יוצרות עם, הן יוצרות צבא. וצבא הוא גוף שמקבל פקודות ומבצע אותן, והדבר היחידי שהצבא אמור לחשוב עליו הוא איזה מערך חניתות יתן פתרון יותר טוב כדי לנצח במלחמה. אבל אם העם הוא בעצם לא עם, אלא צבא של חילים מאומנים וממושמעים, אז מה הפלא שבהינתן הפקודה הם מתייצבים עם חניתות זקורות כדי להגן מפני הערבים המצביעים בהמוניהם? הם הרי מורגלים לירות בהם, אחרי שלבשו את אותם המדים ואכלו את אותו האוכל. לא אימנו אותם לראות בערבים חלק מהעם.
אז זה לא עם. במקרה הטוב זו קבוצה של חילים מאומנים היטב שמתאגדת תחת מנהיג כדי להגן מפני אויב אכזר, ובמקרה הרע זו קבוצה של חילים מאומנים היטב שמתאגדת תחת מנהיג, כי המנהיג אומר להם שיש להם אויב אכזר. אבל החוט שמחבר ומקשר את קבוצת החילים הזו הוא האויב האכזר, הדמיוני או האמיתי. ועם לא יכול להגדיר את עצמו דרך מי שהוא צריך להרוג, מי שהוא צריך לשנוא וממי שהוא צריך לפחד. עם אמור להגדיר את עצמו דרך מה שהוא בונה, מה שהוא משתף, ואת מי שהוא מכיל.

____________
איור: גבריאלה קווה-צ'ריקובר