נערה בת 16 מכפר ערבי בגליל התחתון זכתה לביקור המשטרה, משום שפירסמה סטטוס בפייסבוק שבו כתבה: "הלוואי שאפול חלל ואמי תבכה עלי". כתבה, ומחקה לאחר מספר שעות. כמאה קילומטרים מפרידים בין כפרה שליד נצרת לבין חצר תל חי שבאצבע הגליל. תשעים ושש שנים מפרידות בין "הלוואי שאפול חלל" לבין "טוב למות בעד ארצנו".
מאה קילומטרים ותשעים ושש שנים שבהן המורד במלכות נהפך לסוהר, הלוחם למען תקומה נהפך לכובש, פורץ הגבולות נהפך לבונה גדרות מכשול וחומות הפרדה.

לתנועה הציונית אין זכויות יוצרים על הביטוי "טוב למות בעד ארצנו". היא בסך הכל ניכסה לעצמה ביטוי בן אלפיים שנות כי שירת היטב את חינוך הנוער הציוני סתור הבלורית ותכול העיניים, ואת משפחתו שמחכה למכתב בתל-אביב, או בפיאטיגורסק שבגולה הדוויה, שיש להיות מוכן להקריב את היקר מכל למען תקומת העם והמולדת. טרומפלדור לא היה הראשון להשתמש בביטוי "טוב למות בעד ארצנו". בהיותו חייל מקצועי (שלחם בשורות צבא הצאר במלחמת רוסיה יפן), ומפקד גדוד נהגי הפרדות במלחמת העולם הראשונה, לבטח נחשף לשירו המצמרר של וילפרד אואן, קצין אחר שלחם באותה המלחמה, "Dulce et decorum est".

…"
לו יכלתם, עם כל מהמורה לשמע את הדם
ניגר מריאות מקציפות, קורסות,
נתעב כסרטן, מר כהפרשות מצחינות
ממורסות חשוכות מרפא, על לשונות חפות,
כי אז לא הוספתם ידידי להשמיע מלים נמלצות
באזני ילדים שוחרי תהילות נואשות,
על אודות השקר הנושן: Dulce et decorum est
Pro patria mori (מתוק וראוי למות למען המולדת).
"…
מאנגלית: רוני אמיר

מר, כואב וציני ככל שיהיה השימוש של אואן בציטוט בן האלפיים שנות, גם הוא לא היה בעל זכויות היוצרים על הביטוי, שכן הוא ציטט שורה מתוך האודה השלישית של הוראטיוס (Horatius או באנגלית Horace), מגדולי משוררי רומי בן המאה הראשונה לפני ספירת הנוצרים: "Dulce et decorum est pro patria mori" ("מַה-טּוֹב וּמַה-נָּעִים לָאָדָם, כִּי יָמוּת בְּעַד הַמּוֹלֶדֶת!")

…"
מַה-טּוֹב וּמַה-נָּעִים לָאָדָם, כִּי יָמוּת בְּעַד הַמּוֹלֶדֶת!
וּמַר לַבּוֹרֵחַ מִמָּוֶת, כִּי יִרְדֹּף הַמָּוֶת אַחֲרֵיהוּ,
וְנַעַר כִּי יִירָא מִפַּחַד-מִלְחָמָה וּבִרְכּוֹ רוֹעֶדֶת –
בְּעָרְפּוֹ הַמָּוֶת יַכֵּהוּ…
"…
עברית: יהושע פרידמן

אין זה משנה כלל אם טרומפלדור אכן אמר "טוב למות בעד ארצנו" כששכב פצוע בשדה הקרב, או שפלט קללה ברוסית עסיסית. מאחר ושירו של אואן התפרסם בשלהי מלחמת העולם הראשונה, סביר להניח שטרומפלדור לא היה היחיד שנחשף למילות השיר, או למקור הציטוט באודה השלישית של הוראטיוס. מה שמשנה הוא שהתנועה הציונית בחרה להעצים באמצעות הביטוי "טוב למות בעד ארצנו" את אתוס ההקרבה ככלי מחנך של הנוער הציוני, ושל החברה היהודית בפלסטינה, ולעצב את רוחם של הצעירים ככח לוחם עבור המדינה שבדרך.

בכך הניחה התנועה הציונית את התשתית למה שנהפך במרוצת השנים לתרבות הסגידה למוות, שהפכה לאחת מאבני היסוד המשמעותיות ביותר של החברה הישראלית-יהודית של ימינו. המתים הם הגיבורים. החיים חייבים לגיבורים המתים את החיים. החיים מתגעגעים לגיבורים המתים. החיים מקדשים את הגיבורים המתים, שבמותם נתנו לחיים את החיים. החיים שרים על הגיבורים המתים. החיים כותבים על הגיבורים המתים. החיים משתמשים בגיבורים המתים. והמתים נופלים עם חיוך על פניהם, כי הם יודעים שהם גיבורים שמתים למען החיים. והגבורה העילאית היא של אלעזר בן יאיר וחבר הרוצחים שלו, שטבחו בבני משפחותיהם והתאבדו כדי לא ליפול בידי הרומאים במרומי ההר שנהפך לסמל. אבל מצדה נפלה. והם עכשיו גיבורים מתים.

כעת מנסה החברה הישראלית-יהודית לנכס לעצמה את הבעלות על המוות לא רק של בניה שלה, אלא גם של בניו של הפלסטיני, בן המקום הזר, האזרח בעל כורכה, הנתין חסר הזכויות שבשטחים שכבשה שתקוע כעצם בגרונה. "ברקאי לא טעה בכך שגם לאם חמאסית (או נאצית) כואב מות בנה. הוא טעה בכך שנתן לכאב הזה לגיטימציה! הוא טעה בכך שהפריד בין הכאב למקורו. וכמובן טעה – מאוד טעה – כשהשווה בין הכאב הזה לכאבן של אמהות חללי צה"ל." כתב משה פייגלין, פעם עשב שוטה שהורשע בהמרדה ונידון למאסר, וכיום חבר כנסת בדימוס מטעם תנועת הליכוד ומנהיג מפלגת זהות, בסטטוס מה-8 בפברואר, 2016. ושמחה גולדין, אב שכול, התעמת עם רזי ברקאי,  והחברה הישראלית-יהודית התייצבה, כי ברקאי ניסה לומר ש-"השכול הוא שכול, גם כאן וגם מעבר לגדר".

אבל השכול הוא בלעדי לחברה הישראלית-יהודית. כי למות למען העם והמולדת יכולים רק אלה שהם משלנו. טרומפלדור, דני מס, הדר גולדין. לפלסטיני אין מטרה נשגבה, כי הפלסטיני הוא לא בן אדם. הפלסטיני הוא לא עם. הפלסטיני הוא לא. הפלסטיני הוא רוצח שהורג ללא סיבה, רק בגלל שהשנאה ליהודי מסמאת את עיניו: "כולם לוחמי האויב וכולם דמם בראשם. עכשיו זה כבר כולל גם את האמהות של השאהידים, ששולחות אותם לגיהינום בפרחים ונשיקות. הן צריכות ללכת בעקבות בניהן, אין דבר צודק מזה. הן צריכות ללכת, וגם הבית הפיזי שבו הן גידלו את הנחש". איילת שקד, שרת המשפטים בממשלת ישראל, מגדירה מי הוא פלסטיני ומה הן זכויותיו בסטטוס מ-2014, בהיותה עדיין חברת כנסת מן השורה.

כלומר, אם אזרח ישראלי-יהודי, עדיף ממשפחה שכולה, יפרסם סטטוס שבו יכתוב שטוב למות בעד ארצנו, הוא יתכבד בהדלקת משואה בהר הרצל בערב יום העצמאות. אבל אזרח ישראלי-פלסטיני, שלא לדבר על נתין פלסטיני חסר זכויות מהשטחים הכבושים, אם יפרסם את אותן המלים, או את אותו הרעיון בסטטוס, במאמר, או בשירה, הוא יוזמן אחר כבוד למרתפי החקירות.

כי החברה הישראלית-יהודית לא מכירה בסבלם של אלה שכבשה, כי החברה הישראלית-יהודית לא מכירה באנושיותם של אלה שירשה. ואחרי שניכסה לעצמה את הזכות על אתוס המוות, היא שוללת את זכותם של לא יהודים לדבוק במטרה, לשאוף לתקווה, או אף לרצות "ליפול חלל" בשדות הקרב של פייסבוק. בין הים לירדן מותר רק ליהודי להזדהות עם המתים הגיבורים.

_____________________
פורסם ב"הארץ", מדור דעות, ב-29 ביולי 2016, בשינויי עריכה.

עבודת תלת-מימד Boy Soldier, של Schoony, מול בנין הפרלמנט בלונדון, כחלק מפרויקט שלום, 2011.