נניח לרגע, לצורך הויכוח, שבהחלטה האחרונה בענין ירושלים, טעו באונסק"ו כשכפרו בזיקתו ההיסטורית של היהודי לירושלים ואל הכותל המערבי ובאמצעותו להר הבית. ונניח לרגע, לצורך הויכוח, שתגובת ממשלת ישראל איננה ספין כדי שבוחריה לא ממש יקראו את מה שבאמת כתוב במסמך, על חובותיה של ממשלת ישראל ככח כובש ועל אי עמידתה בחובות אלה, אלא תגובה עניינית שבאה לתקן את הטעות של אונסק"ו. עדיין אין בזה כדי להצדיק את קידוש האבנים על חשבון בני האדם. את קידוש ההר על חשבון זכויות האדם. את קידוש השם על חשבון קדושת החיים.

הכותל המערבי הוא סמל. הכותל המערבי הוא קיר התמך המערבי, אחד מארבעת קירות התמך שבנה הורדוס סביב לפסגת ההר, כדי לתמוך ולהחזיק את הרחבה שעליה עמד פעם בית המקדש, והיום עומדים עליה כיפת הסלע ואל אקצא. התנועה בתוך בית המקדש היתה מהפתח היחיד שבמזרח, דרך האולם אל ההיכל ומשם אל הדביר, הוא קודש הקודשים, שבמערב. ולכן הקיר המערבי של הדביר הוא הקרוב ביותר אל השכינה. ומכאן יוצא שקיר התמך המערבי, שהוא הקרוב ביותר אל הקיר המערבי של הדביר, הוא השריד הקרוב ביותר אל מקום השכינה. זה יכול להסביר למה יהודי מאמין יקדש את קיר התמך המערבי, ויהפוך אותו למושא תפילותיו בגולה הדווייה, ולמקום אליו ישאף להגיע כדי לשאת תפילה, אבל לא נראה לי שיניח את דעתו של מי שאינו מאמין. שכן מי שלא מאמין בקיומה של שכינה, לא יכול להאמין בקדושתו של קיר, קרוב ככל שיהיה אל מיקומה של אותה השכינה שבה הוא כופר.

מכאן שאמורה להיות סיבה אחרת לקידושו של הכותל המערבי על ידי רבים כל כך, גם כאלה שאינם שומרי מצוות. גם כאלה שהם חילונים גמורים. והסיבה היא שהתנועה הציונית צעדה תמיד שלובת זרוע עם הדת. התנועה הציונית נזקקה לסמלים הדתיים כדי להסביר את הקשר בין העם לבין הטריטוריה אליה היא הובילה אותו. ואין סמל טוב משריד של קיר תמך מההר עליו עמד בעבר בית המקדש המפואר, כדי לתאר את הזיקה בין היהודי לארצו המתחדשת, כדי להדגיש את הרצף ההיסטורי שלכאורה מתקיים עם שובו של היהודי מהגלות לארץ ישראל, כדי להוכיח את זכות הקניין של היהודי על ירושלים.

אבל סמלים של עם ריבון במדינתו לא יכולים להיות רק דגלים או אבנים, קדושות ככל שיהיו. בעיני היהודי בישראל הכותל המערבי עומד בדד, על הר ריק, בעיבורה של שממה. לא בכדי נעלמו כיפת הסלע ואל אקצא מפוסטר שהפיקה עירית גבעתיים בינואר 2016. לא בכדי התאמנה לפני שבועיים קבוצת שוטרים בזריקת רימוני הלם ברחובות עיסאוויה. בעיניו של היהודי בישראל מדובר בנדל"ן שזכויות הבעלות עליו מעוגנות בשכינה שמעולם לא נטשה את כותל מערב. אבל קיר התמך המערבי עומד בעיבורה של העיר העתיקה שבעיבורה של העיר המזרחית, שהיא שטח כבוש שחיים בו כ-400 אלף פלסטינים, עם זכויות תושב על הנייר, בלי תקציבים, בלי שירותים, עם התעמרות יומיומית של צבא, משטרה ומתנחלים ובלי זכויות בפועל. היהודי בישראל לא מבחין בכגון אלה. הוא אינו מבחין בפלסטינים, שכן הפלסטינים אינם בני אדם. הוא רואה קדושה. הוא רואה שכינה. הוא רואה קיר. הוא רואה הר. הוא רואה אבנים.

…"פעם ישבתי על מדרגות ליד שער במצודת דוד, את שני הסלים
הכבדים שמתי לידי. עמדה שם קבוצת תיירים סביב המדריך
ושימשתי להם נקודת ציון. "אתם רואים את האיש הזה עם
הסלים? קצת ימינה מראשו נמצאת קשת מן התקופה הרומית.
קצת ימינה מראשו". "אבל הוא זז, הוא זז!" אמרתי בלבי:
הגאולה תבוא רק אם יגידו להם: אתם רואים שם את הקשת
מן התקופה הרומית? לא חשוב: אבל לידה, קצת שמאלה
ולמטה ממנה, יושב אדם שקנה פֵּרות וירקות לביתו."…
(תיירים / יהודה עמיחי)

יש להניח שיהודה עמיחי לא כיוון לפלסטינים דווקא, אלא לאדם באשר הוא אדם שחי בתוך ירושלים, ולא בתוך סמל. אבל היהודי בישראל מבחין באיש עם הסלים, אם בכלל, רק אם הוא יהודי. ממשלות ישראל לדורותיהן עשו ועושות הכל כדי שהוא לא יבחין יותר בכיבוש ובפלסטינים שנאנקים תחת עולו. הוא מתעלם מקיומם ומזכויותיהם של בני אדם ומעדיף לטעון בעלות על הקניין אותו הוא דורש לעצמו באמצעות סמלים, אבנים, קדושה ושכינה. ועל כן אל ילין אם אותם סמלים ואבנים וקדושה ושכינה ששימשו אותו כטיעון לבעלות עומדים עכשיו למשפט, לדיון, לשאלה ולבחינה, או על כך שבאונסק"ו שבים ומזכירים לו את חובותיו ככובש.