האמריקאים הכניסו לבית הלבן אחד ששונא מיעוטים, מצפצף על החוק, מרמה את הלקוחות שלו, סולד מדמוקרטיה ומכללי מנהל תקין, מאיים לכלוא את יריביו הפוליטיים, טוען שהוא לבדו, ורק הוא, יכול לתקן את כל הקילקולים, האמיתיים והמדומיינים, תובע את עלבונה של אמריקה על תבוסתה האמיתית או המדומיינת בשדות הקרב של הגלובליזציה, שמכריז שהוא, ורק הוא, יכול להחזיר לארצות הברית את גדולתה כקדם. האמריקאים בחרו לעצמם אדולף היטלר חדש, והעולם מסתכל ולא עושה כלום. כמו אז.

מי שתמה אי פעם איך הנאצים היו יכולים להשתלט על גרמניה אז, בשנות השלושים של המאה הקודמת, שיסתכל על ארצות הברית עכשיו. אז כמובן שזה ממש לא אותו הדבר, כי אז היו תהליכים מדיניים וכלכליים רבי עוצמה שהשפיעו על כלכלת גרמניה ומעמד ביניים שהלך ונשחק, וזרים שאיימו על מקומות עבודה, והעלבון של הסכמי וורסי וכל שאר הנימוקים האמיתיים והמדומיינים שהיטלר השתמש בהם כדי לנגן על עצביו המתוחים של העם הגרמני, ושבכלל שהגיע הזמן להחזיר לגרמניה את גדולתה משכבר הימים. ואילו עכשיו, טוב אז אולי גם עכשיו יש תהליכים מדיניים וכלכליים רבי עוצמה שמשפיעים על כלכלת ארצות הברית ומעמד ביניים שהולך ונשחק, וזרים שגונבים את מקומות העבודה והסכמי גלובליזציה מעליבים, וכל שאר הנימוקים האמיתיים והמדומיינים שטראמפ השתמש בהם כדי לנגן על עצביו המתוחים של ציבור המצביעים האמריקאי, ושבכלל שהגיע הזמן להחזיר לאמריקה את ימי גדולתה משכבר הימים. רק שעכשיו יש חוקה, הם אומרים. לאמריקה יש חוקה והחוקה תשמור על אמריקה מפני גזענים אנטישמים כמו סטיב בנון, האסטרטג הראשי של אדולף טראמפ.

אז גם לגרמנים היתה חוקה. והחוקה הכתיבה הקמת קואליציה אם אף מפלגה לא זכתה ביותר מ-50% מהמושבים, כך שלמעשה קואליציה היתה הדרך היחידה להקים ממשלה. המפלגה הנאצית זכתה ב-40% מהמושבים בשנת 1932. הישג חסר תקדים ברמה הלאומית. שום מפלגה לא הצליחה לזכות בכל כך הרבה מושבים לפניה. אבל החוקה הכתיבה הקמת קואליציה ועל ההמשך אפשר לקרוא בספרי ההיסטוריה, או על המצבות ל-50 מיליון המתים. החוקה. החוקה ששמרה על גרמניה מפני השתלטות הנאציזם אז. החוקה שאמורה לשמור על ארצות הברית מפניהם היום. החוקה שמצביעי טראמפ היו שמחים לבטל או לשנות כך שרק האמריקאי האמיתי, זה הלבן, הנוצרי האנגלו-סקסי יהנה ממנה.

מי שתמה אי פעם איך הנאצים היו יכולים להשתלט על גרמניה אז, בשנות השלושים של המאה הקודמת, שיסתכל על ארצות הברית עכשיו. רק שייקח בחשבון שמי שהאריך בהסתכלות בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת, אם מבפנים ואם מבחוץ, לא בטוח שהצליח לשרוד כדי לראות איך זה הסתיים. שם, ובשאר העולם.