אבי גבאי לא ישב עם הרשימה המשותפת בקואליציה, כי לדעתו יש ברשימה המשותפת גורמים לאומנים ואנטי-ציונים. זה אולי ניסוח קצת שונה מהזועבי'ז של לפיד, אבל הוא משמש לאותה המטרה. לצבור נקודות אצל מצביעי הימין. אבי גבאי ניצל שיחת טלפון שיזם אבו מאזן כדי לברך אותו לרגל ניצחונו בבחירות הפנימיות של מפלגת העבודה, כדי לגעור בו שספרי הלימוד של הפלסטינים עסוקים בהסתה, ושהוא אמור להתרכז בנושאי הליבה, ושבכלל הוא צריך לדבר עם נתניהו. אלה אולי לא בדיוק המלים שנתניהו עצמו היה בוחר, אבל הן משמשות לאותה המטרה. לצבור נקודות אצל מצביעי הימין. זה ברור. הרי המטרה של אבי גבאי או של יאיר לפיד היא להחליף את השלטון.

מפלגת העבודה, או המחנה הציוני, עסוקים בלהחליף את נתניהו אבל בהחלט לא בדיכוי זכויות האדם של הפלסטינים, באפרטהייד ובסיום הכיבוש. גם המפלגה מהעתיד לא. והמצביעים של המחנה הציוני ושל אלה מהעתיד עסוקים בכל חוץ מבכיבוש. הם עסוקים בנתניהו וברעייתו ובבן דודו. הם עסוקים בחדר הלידה של אשתו של סמוטריץ'. הם עסוקים בבנט ובהדתה. הם עסוקים במירי רגב ובטרנטינו. אבל הם מתעלמים משערוריית החשמל לעזה, או המים של עזה, גם אלה שבים וגם אלה שלא זורמים יותר בברזים. הם מתעלמים מגזל הקרקעות בגדה המערבית, או מההרג הבלתי פוסק של מפגינים פלסטינים, או מהגירוש של הפלסטינים מדרום הר חברון ומבקעת הירדן, או ממכירת נשק למשטרים אפלים שעסוקים ברצח עם, או מכנופיות הביריונים שמכות בני אדם ברחובות ירושלים. הם מכנים את עצמם "שמאל", ואת הילדה בת החמש עשרה המיואשת עם המספריים בתואר "מחבלת". ובלילה, אחרי שהם מכבים את האור, הם מפנטזים איך הם יזרקו את נתניהו מהבית שברחוב בלפור ישר לבית הסוהר, ואיך הם יתפרו מחדש את המרקם החברתי המתפורר ויחלקו דירה לכל דורש, אם רק יניחו את ידם על המיליונים של מתווה הגז, במקום לדרוש את המילארדים שזורמים להתנחלויות הבלתי חוקיות שבשטחי הכיבוש. חלומות פז.

אבל במחנה הציוני, שעסוק כאמור בלחלום על החלפת השלטון, יודעים שלא מספיק להחזיר את מצביעי יאיר לפיד מהעתיד אל ההווה, כי זאת תחרות על אותו בנק של קולות. ולכן גם לפיד וגם גבאי מתחרים ביניהם בצבירת נקודות באגף הימני של בעלי זכות הבחירה. כי כדי להחליף את השלטון צריך להזיז בוחרים ממחנה הימין טיפה לכיוון המרכז. אבל אם רוצים להזיז בוחרי ימין טיפה לכיוון המרכז, אז אי אפשר לדבר על המחסומים, על ביריונות המתנחלים, על המשבר ההומניטרי בעזה, או על פינוי התנחלויות, זכות השיבה וחלוקת ירושלים, רחמנא לצלן. אי אפשר לדבר על מה שבאמת יכול לשנות, כי אז מצביעי הימין לא יזוזו טיפה לכיוון המרכז. ואם מצביעי הימין לא יזוזו טיפ טיפה לכיוון מרכז, אי אפשר יהיה להחליף את השלטון. באסה.

ולכן לאף אחד מאלה שרוצים להחליף את השלטון אין אינטרס לדבר על הכיבוש. ולכן אין אף גוף פוליטי משמעותי שמוכן להכיר בפה מלא שמדינת ישראל היא הכובש, והפלסטיני הוא הנכבש. ולכן אין אף מועמד בעל סיכוי להרכיב ממשלה שמוכן להודות שמיעוט יהודי בעל זכויות שולט בברוטליות ברוב שאינו יהודי חסר זכויות, או שעזה היא לא מדינת אויב אלא שטח כבוש שהוטל עליו מצור, שלא לדבר על הצגת תכניות שיכולות לשנות את המצב הזה, ואיך שינוי כזה יכול להיטיב עם כל אלה שחיים שם, יהודים ופלסטינים, בין הים לירדן. במדינת ישראל של 2017 החלפת השלטון וסיום הכיבוש זה אוקסימורון.

_________________________________
פורסם ב"שיחה מקומית" ב-16 ביולי 2017, בשינויי עריכה קלים.