אחרי שאבק שיירת נתניהו היוצאת מהבית שברחוב בלפור בדרכה אל תהום הנשיה ישקע, ייצא מחליפו, ראש ממשלת ישראל הנבחר, לביקור בביתה של אימו של הנער יוסף אבו עכר שוואמרה בן ה-14, שנרצח בידי חייל צה"ל כשיצא לקטוף צמחי עכוב. הוא ירחץ את כפות רגליה של האם השכולה ויבקש ממנה סליחה ומחילה. אם היא תיענה בחיוב, כך הוא מקוה, אולי המחילה שלה תפתח צוהר לחיי שיתוף ובניה של עתיד טוב יותר. הוא מפוכח, ראש הממשלה החדש. הוא יודע שאי אפשר לשנות ביום אחד יחסים כל כך רוויי אלימות ושנאה שבין כובש לנכבש, אבל הוא גם יודע שהדרך לנסות להביא מזור מתחילה בבקשת סליחה ומחילה.

אין כמובן שום סיכוי שמחליפו של נתניהו, יהיה מי שיהיה, יבקש סליחה מאימו השכולה של הנער ראאד רדיידה בן ה-15 ששוטרי מג"ב ריססו למוות. כי בוחריו חיים במציאות מדומיינת שבה הם יכולים ללכת לקלפי כדי להצביע עבור המועמד האחד שיכול לנהל, או עבור המועמד היחיד שרוצה לפתור. והאשליה הזאת מייאשת משום שבעולם הממשי אין שום חשיבות לסוג הפתרון או לזהותו של המנהל. כי את המציאות שבין הים לירדן כבר אי אפשר לשנות.

את המציאות שבין הים לירדן כבר אי אפשר לשנות כי אין סכסוך שצריך לנהל, ואין סכסוך שצריך לפתור. מה שיש זה כיבוש. את המציאות הזאת אי אפשר לשנות כי מה שיש זו מדינה אחת בין הים לירדן בה הושלט משטר אפרטהייד אלים ורצחני ושבה מיעוט עתיר זכויות שולט בכח הזרוע ברוב נטול זכויות, שמנסה נואשות להלחם על זכויותיו הבסיסיות. אבל גם את סיום הכיבוש אי אפשר לנהל כי ממשלות ה"ימין" לא רוצות, וממשלות שמשום מה מכונות "שמאל" לא יכולות. ועל סיום האפרטהייד אין מה לדבר כי כל מי שרוצה להחליף את נתניהו יעשה הכל, כמו נתניהו, כדי שכל בעלי זכות הבחירה ימשיכו לחבוש את משקפי המציאות המדומה כאילו אין כיבוש, כאילו אין אפרטהייד, כאילו יש סכסוך. ובמציאות הזאת נידונו היהודים והפלסטינים שבין הים לירדן לחיות.

אבל אם יש מי שבכל זאת אוזר אומץ להסיר לרגע את משקפי המציאות המדומה, הוא מגלה מייד מה מעולל משטר הכיבוש והאפרטהייד לו ולכל האחרים שחיים בין הים לירדן. ואז עומדות בפניו שתי אפשרויות: להירתם ולפעול לסיום הכיבוש ולמיגור האפרטהייד, בתקוה שלכשימוגר המשטר הזה יהיו הפלסטינים אזרחים שווי זכויות במדינה האחת שבין הים לירדן. ואז יוכל לחזות בנציגיו של המשטר האלים שקרס רוחצים את כפות רגליה של אמה השכולה של הנערה נוף אנפיעאת בת ה-16, שחיילי צבא הכיבוש שירו בה השאירו לדמם למוות, ומבקשים ממנה סליחה ומחילה. ואז יוכל גם לצפות איך הציונות והמדינה היהודית יורדות מעל במת ההיסטוריה, ואיך המדינה האחת שבין הים לירדן הופכת למדינת כל אזרחיה; או לחבוש שוב את משקפי המציאות המדומה, כי דרך המשקפיים האלה הוא יוכל להמשיך לבחור את האחד שיכול לנהל, או את היחיד שרוצה לפתור, ולהמשיך לשיר מסביב למדורה בערבי שירה בציבור — בשעה שבעולם הממשי בין הים לירדן מיושם בשמו אפרטהייד אלים ורצחני שיום אחד ימוגר, עם או בלי משקפי מציאות מדומה.