יוּדנרייך

הצעקה, אדוארד מונקמסתבר שהדרך מעליית הגג שבאמסטרדם לעליית הגג שבאשדוד יכולה להיות קצרה מאד. כל שדרוש כדי לגמוע את מרחק שבעים ושלוש השנים שמפרידות בין שתי עליות הגג הוא תחושה של כח מוגשת ברוטב של גזע עליון עם קשרים לבורא עולם. על תחושת הקרבן הם ויתרו מזמן. פשוט אין בה צורך יותר. הקרבן הוא חלש, ולחלשים אין מקום בטבע הנצחי, כי הטבע הנצחי נוקם ללא רחם על פגיעה בחוקיו. הטבע הנצחי מקיא את החלש מקרבו. ואם הוא לא עושה את זה מספיק מהר, אז אפשר לסייע לו. וכך גומעים הקלגסים את מרחק שבעים ושלוש השנים שבין שתי עליות הגג, כדי לשלוף את החלש, הפליט, חסר ההגנה, מתוכן. הרוב במדינת היהודים דורש שווארצפרָיי.

מסתבר שהדרך מבנין הרייכסטאג שבברלין לבנין הכנסת שבירושלים יכולה להיות קצרה מאד. כל שדרוש כדי לגמוע את מרחק שמונים וחמש השנים שמפרידות בין שני הבניינים הוא האמונה בזכות היתרון הנצחי של הכוח והעוצמה, מוגשת ברוטב של אתה בחרתנו עם קשרים למעצמה רחוקה. על הבושה הם ויתרו מזמן. פשוט אין בה צורך יותר. הבושה היא מכשול בהגנה מפני אלה שמנסים להרוס את פועלו של בורא עולם. ולכן מפסיקים להתנצל. ומי שעדיין מפקפק אפשר לסייע לו. וכך גומעים המחוקקים את מרחק שמונים וחמש השנים שמפרידות בין שני הבניינים, כדי להעיף את נציגיו של מיעוט גדול מהבית, כי המיעוט מנסה להשתמש בזכות המחאה. הרוב במדינת היהודים דורש ערבּרָיין.

מסתבר שהדרך בין נירנברג לירושלים יכולה להיות קצרה מאד. כל שדרוש כדי לגמוע את מרחק שמונים ושלוש השנים שמפרידות בין שתי הערים הוא תחושת אני ואפסי עוד, מוגשת ברוטב של עליונות מוסרית וקשרים להיכלי המשפט. על משפט צדק הם ויתרו מזמן. פשוט אין בו צורך יותר. כי זכויות, משפט, צדק והגנה הם נחלתו של בן העם הנבחר. ולכן מקיימים שתי מערכות חוקים, אחת ליהודי ואחרת לנתין הזר. ומי שמנסה לעזור אפשר להשתיק אותו. וכך גומעים השופטים את שמונים ושלוש השנים שמפרידות בין שתי הערים כדי לעצור משוררת שפירסמה שיר, חברת פרלמנט שהשתתפה ביריד ספרים או נערה בת שש עשרה שסטרה לקלגס. הרוב במדינת היהודים דורש הפרדה.

התהליך הושלם. ואם יש גיהנום אליו מושלכים אנשים רעים אחרי מותם, מקום שבו שעה אחר שעה, יום אחר יום, לנצח נצחים נדרשים האנשים האלה לשלם על מעשיהם הרעים שביצעו בחייהם, אזי שום תסריטאי, מוכשר ככל שיהיה, לא היה מסוגל להמציא לאדולף היטלר עונש שטני כל כך, מזלזל כל כך, מלעיג כל כך, מגחיך כל כך, כמו להכריח אותו להביט ולראות איך מדינת היהודים מאמצת את משנתו אל חיקה, בשינויים ועידכונים מתבקשים, כמובן.

____________________________
ציור: הצעקה, אדוארד מונק

 

פוסט זה פורסם בקטגוריה אפרטהייד, זכויות אדם, נאו-נאצים, פוליטיקה, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על יוּדנרייך

  1. ido2267 הגיב:

    למה עונש? פרס

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.