דמוקרטיה זה עסק מסובך, כי דמוקרטיה זה מאבק בלתי פוסק בין אלה שרוצים אותה כי הם מרוויחים מזה, לבין אלה שרוצים אותה כדי שכולם ירוויחו, ובין שניהם לבין אלה שלא יודעים מה זאת דמוקרטיה או שלא אכפת להם, ובין שלושתם לבין אלה שלא רוצים אותה כלל. ולכן השניים הראשונים, אלה שרוצים מאד את הדמוקרטיה, חייבים לרצות אותה מאד, מאד, מאד. אחרת, אלה שלא רוצים אותה כלל ינצחו. בקלות. שום איזונים ובלמים וחוקה וחוקי יסוד לא יעזרו אם לא יהיו מספיק אזרחים שרוצים מאד את הדמוקרטיה. מאד, מאד. למעשה, הנשק היחיד שבעזרתו יכולה הדמוקרטיה להגן על עצמה הוא הרצון של אלה שמאד רוצים אותה. מאד.

אי אפשר להאשים את מי שלא יודע בשביל מה צריך דמוקרטיה שהוא לא רוצה דמוקרטיה, כי בוגרי מערכת החינוך של מדינת ישראל מעולם לא למדו, שלא באשמתם ואולי בכוונת מכוון, על זכויות אדם ומהות הדמוקרטיה. אבל הם גם לא שואלים. ולכן המשימה לעזור להם לשאול נותרה לכאורה בידי אלה שמאד רוצים את הדמוקרטיה. אבל אלה שמאד רוצים את הדמוקרטיה כי הם מרוויחים מזה עסוקים מעל הראש בהכפשת אלה שמאד רוצים את הדמוקרטיה כדי שכולם ירוויחו ולהיפך, וכך הם מפקירים את השטח לאלה שלא רוצים את הדמוקרטיה בכלל. לאלה שמנסחים תשובות במקום לעזור לאלה שלא יודעים לשאול להתחיל לשאול. לאלה שתפסו את השלטון באופן דמוקרטי ועכשיו כותשים את הדמוקרטיה נדבך אחר נדבך. והמאבק הקולני הבלתי פוסק הזה של כולם בכולם הוא מעייף, שוחק, ובעיקר מאיים ומפחיד, ולכן הוא גורם לעוד ועוד אזרחים להיכנס הביתה ולהגיף את התריסים.

מדינת ישראל איבדה את הדמוקרטיה מפני שאלה שמאד רוצים את הדמוקרטיה בקושי ממלאים את רחבת הסינמטק בתל-אביב, וגם זה רק בתנאי שלא יורד גשם. והאמת היא שגם אלה שכלל לא רוצים את הדמוקרטיה לא מסוגלים למלא רחבה הרבה יותר גדולה. אבל אלה שלא יודעים לשאול ואלה שמסתגרים ואלה שלא אכפת להם מסוגלים למלא את ככר רבין ואת כל הרחובות הסמוכים, וממשלת ישראל והעומד בראשה רק ישמחו לשלוח להם את ברכת הדרך כדי שיישארו בבית. כי אלה גם אלה הם שמאפשרים את התנגחויות הדמים עם איראן וחיזבללה, את המצור על עזה, את קיומו של משטר אפרטהייד ברוטלי ושלילה מוחלטת של זכויות אדם בסיסיות ממיליוני בני אדם, ואת הרס מערכת המשפט, חופש העיתונות, מערכת החינוך ושלטון העם.

אלה שיכולים למלא את ככר רבין והרחובות הסמוכים אבל נשארים בבית הם כאמור אלה שמסתגרים, ואלה שלא יודעים לשאול או שלא אכפת להם. האחרונים הם גם אלה שלא משערים שיום יבוא והם כן יתחילו לשאול, וכן יהיה אכפת להם. אלא שאז, כפי שכתב מרטין נימלר, לא יוותר כבר אף אחד כדי לשמוע את קולם. אבל הראשונים, אלה שמסתגרים, היו יכולים לשנות את המשוואה, לו רק רצו. אבל הם גם הקבוצה עם הכי הרבה סיבות ותירוצים למה להישאר בבית: הם צריכים להתפרנס וחוששים שמקור פרנסתם ייפגע. הם תרמו מספיק ועכשיו תורם של אחרים, וחוץ מזה נא לא לשפוט אדם עד שתגיע למקומו. ובכלל הם הרי מגדלים ומחנכים את הילדים שלהם על ברכי הערכים ההומניים האוניברסליים ודמוקרטיה וזכויות אדם, ועוד תראו איך הילדים האלה יגדלו וכמו הוריהם, הם יקומו וישנו את העולם. אבל בעיקר הם עסוקים בבניית חומות בתקוה שלא הם ולא ילדיהם ייפגעו.

אלא שבנית חומות הפכה למומחיות ישראלית לכל דבר. כמו גדר ההפרדה שכשמה כן היא, חומה שמפרידה בין אלה שיש להם זכויות לבין אלה שאין להם, ולעזאזל הדמוקרטיה. או החומה שבונים אלה שיוצאים במוצ"ש לרחובות להפגין נגד השלטון, כדי להפריד בין השחיתות והכיבוש, כי הם לא רוצים שההפגנה שלהם תהיה "פוליטית", ולעזאזל הדמוקרטיה. או החומה שבונים אלה ששואפים להחליף את השלטון "באופן דמוקרטי", שם במחנה הציוני או במפלגה מהעתיד, כדי להפריד בינם לבין כרבע מאזרחי המדינה הלא יהודים, כי "הם לא ציונים" והם "זועבי'ז" גם, ולעזאזל הדמוקרטיה. או החומה שבונים ההורים כדי להפריד בינם ובין המורה בבית הספר שהעז לספר לתלמידים על בצלם או על שוברים שתיקה, ולעזאזל הדמוקרטיה. או החומה שבונים החיילים שצולפים במפגינים מעבר לגדרות התיל, כדי להפריד בין בני אדם ומטרות דמות. שהרי למטרות דמות אין זכויות. לא הזכות הבסיסית להפגין, ולא הזכות הבסיסית לחיות. ומי שמאומן לא לשאול שאלות יורה בכל מטרת דמות שיציבו לפניו, ולעזאזל הדמוקרטיה. מדינת ישראל איבדה את הדמוקרטיה כי אזרחי ישראל מעדיפים לבנות חומות, ולעזאזל הדמוקרטיה.