סבא שלי, סבא מוטי, אבי אימי, היה נוהג לומר שכל אחד אוכל את התבשיל שהתקין, ואם היקדחתי את התבשיל עומדות בפני שתי אפשרויות: לבלוע אותו כמות שהוא, או להשליכו לפח ולהתחיל מבראשית. סבא שלי, תנוח בשלום, שגית פעמיים: פעם אחת בדבר זהותו של הטבח, ופעם שניה כשסברת שאפשר להתחיל מבראשית.

כמי שחי את כל חייו הבוגרים במאה הקודמת, ידעת תקופות של רווחה ונוחות, וגם תקופות ארוכות של מלחמה, חושך צלמוות, מחסור ומצוקה. אבל מעולם, מעולם לא העלת על דעתך שאפשר להגיע למצב שבו המזווה יתרוקן לחלוטין, ואין בנמצא חומרים כדי להתחיל מבראשית. פשוט אין. הם אזלו בזמן שהוקדח התבשיל, ואי אפשר יותר למלא את המאגרים כי את רשימת המרכיבים של המתכון אי אפשר למצוא בספרי הבישול או במדורי האוכל של אתרי העיתונים, ואת החומרים מהם מורכב התבשיל לא ניתן לרכוש בשוק, או במכולת השכונתית, ואפילו לא בקנטינות שצמודות לקסרקטינים.

לכן סבא, כמו בסיפור על בגדי המלך החדשים כך גם בסיפורנו זה, מתיישבים רבים לאכול מול צלחת ריקה, ומתהדרים כמה מלאה היא. כמו בסיפור ההוא, גם כאן שורת החנפנים והשותקים ארוכה ארוכה, אבל אין ילד שיקום ויגיד שהצלחת ריקה. כל כך הרבה רוצים להאמין שצלחתם הריקה מלאה היא. וכדי להסביר כמה ובמה מלאה היא, לא תאמין עד לאן ירחיקו ולאיזה מחוזות, עד מעבר לים, כדי להעיד טבחים ועוזרי קצבים שהכנת ארוחות יש מאין היא אמנותם ועל כך תפארתם.

צר לי סבא, אבל את התבשיל הזה שהקדיח אי אפשר יהיה להכין שוב לא רק בגלל שהחומרים חסרים, אלא גם ובעיקר בגלל שרבים מידי הפסיקו לבשל ומסרו ברצון את מלאכת הבישול לידי טבח. את משכורתו הם משלמים בנפש חפצה, והוא בתורו מכין את ארוחתם יש מאין כמעשה יום ביומו, והם בולעים אותה כמות שהיא בשקיקה. רובם מהללים, חלקם רוטנים בהחבא, ומקצתם קוראים להחליף את הטבח. אבל הם לא יודעים, סבא, שגם הטוב שבקצבים, אם יש דבר כזה, לא יצליח להתקין ארוחה מאפס חומרים.