פעם הרצל כתב ספר על מדינה חילונית רב לאומית, רב תרבותית שמרכזה בחיפה. פעם ז'בוטינסקי כתב שבן ערב, בן נצרת ובנו יחיו יחדיו. אז מה? אז כתבו. אז היה להם חלום, והוא כבר איננו, ואת החזון החליפו שוטרים במחסומים שיורים בנערות חמושות בהמון יאוש וקצת סכינים, צלפים שהורגים מפגינים, טייסים שמשטחים שכונות, וגנרלים שמתחרים מי סופר יותר גופות. אם תרצו ואם לא תרצו, האגדה נשארה אגדה.

זכויות אדם הן אוניברסליות. אי אפשר "להעניק" אותן, שכן הן מתקיימות מתוקף היותן אוניברסליות, והן תקיפות לגבי כל אדם באשר הוא אדם, ולא בגלל שמישהו הואיל בטובו להעניק אותן. לכן את הסתירה המובנית בהגשמת הציונות בין זכותם של היהודים למדינה משלהם לבין שלילתן של זכויות האדם מאחרים קשה מאוד כבר ליישב. כי הדרך שבה יושמה הציונות היא זו שיצרה את המצב שבו קבוצת עלית אחת נהנית מזכויות שנשללות באופן מלא או חלקי מקבוצות אחרות על בסיס שיוך אתני, דתי ולאומי. ועם הסתירה הזאת לא מנסה אף מפלגה ציונית להתמודד.

יש עתיד ויאיר לפיד ומפלגת העבודה ואבי גבאי שוללים את זכותם של הזועביז' להשפיע על מוסדות השלטון, ומצהירים שהם דוחים על הסף כל אפשרות לצרף אותם לאיזושהי קואליציה עתידית שהם עצמם יהיו שותפים בה. בכך הם למעשה מעקרים ומרוקנים מתוכן את זכותם של אזרחים לא יהודים בישראל לבחור ולהיבחר. אבל שניהם לא מפסידים אפילו דקת שינה אחת בשל כך, כי שניהם יודעים שקהל הבוחרים היהודי נע בין אלה ששוללים כל שותפות עם האזרחים הערבים, לבין אלה שלא מעניין אותם שנשללות מהם זכויות, כמו גם מהנתינים הפלסטינים שבעזה ובגדה המערבית.

הימין החדש ונפתלי בנט וחוסן לישראל ובני גנץ מתחרים ביניהם למי יש יותר זכויות בכתישת הגטו הפלסטיני הגדול שברצועת עזה, מי הרג יותר בני אדם, ומה הם יעשו לאלה שעדיין נותרו בחיים. שניהם מדברים על גורלם של בני אדם שחייהם ורווחתם הופקדו בידיהם מתוקף אמנות בינלאומיות שמגדירות את זכויותיהם של נתינים בשטחים כבושים. אבל לשניהם אין שום מחשבה שניה, כי שניהם יודעים שקהל הבוחרים היהודי נע בין אלה שרוצים את כל הפלסטינים מתים או מגורשים, לבין אלה שלא מעניין אותם כלל מה יעלה בגורלם של הנתינים הפלסטינים שבשטחים הכבושים.

התנועה וציפי לבני ומרצ ותמר זנדברג מבקשות להפסיק להתעסק בזכויות הנגזלות של הפלסטינים. עדיף להיפרד, לסיים את הכיבוש, וכמו נתניהו, גם הן בעד שתי מדינות. הן כמובן לא מדברות על כיבוש כסלא או אפילו בירעם, אלא על כיבוש שכם וחברון ולפעמים על עזה גם. אבל אין שום סיכוי שהן תדברנה על איך קמה המדינה, כי שתיהן יודעות שקהל הבוחרים היהודי נע בין אלה שמכחישים לחלוטין את הנכבה, לבין אלה שבשום פנים ואופן לא רוצים לדעת.

ספק גדול אם רוב קהל הבוחרים היהודי אכן מחפש פתרון למצב שבו מיעוט יהודי מונע באופן שיטתי זכויות אדם מרוב שאינו יהודי בין הים לירדן. קהל הבוחרים היהודי הרי יודע שאפרטהייד זה דרום אפריקה וגזענות זה מיסיסיפי, והם אולי שמעו על נלסון מנדלה אבל שכחו מי זה מרוואן ברגותי. כי את הסיפור הזה בדיוק מנסות כל המפלגות הציוניות לטשטש. זה לא מפתיע שאף אחת מהמפלגות הציוניות לא מנסה להתמודד עם סתירת זכויות האדם שבבסיס הגשמת הציונות. שכן הדרך ליישובה חייבת להתחיל בהכרה בעוול וגזילת הזכויות של בני ערב ובני נצרת, ואת זה אף מפלגה ציונית חפצת חיים לא מוכנה לעשות.