בסיפא של מאמרו "פרשת דין יששכרוף מוכיחה שוב את עליבותה של מערכת המשפט הישראלית בשטחים" (הארץ, 28.6.2019), שואל ועונה עמוס הראל על שתי שאלות: "האם רוב חיילי צה"ל מכים באופן מופרז פלסטינים בעת מעצר? לא. האם פעילות צה"ל בשטחים נבחנת במשקפיים מוטות, הנשענות על סטנדרט כפול שמחילה הקהילה הבינלאומית? בוודאי. אבל מה שחושף התחקיר של "המקור" הוא את המכניזם הנסתר של קמפיין ההרתעה וההשתקה. יששכרוף הושחר כדי לאיים על הארגון שלו, ובמקביל הוכפש אביו, דיפלומט ותיק המכהן כיום כשגריר ישראל בגרמניה. היתה כאן מטרה הרתעתית ארוכת טווח יותר: להזהיר חיילים משוחררים אחרים מלספר בפומבי על דברים שעשו וראו בשטחים." (ההדגשות שלי)… אבל הראל טועה, התשובות לשתי השאלות שלו  צריכות להיות "כן" ו"בוודאי שלא" בהתאמה.

אם רוב חיילי צה"ל לא מפעיל אלימות מופרזת פיזית ואחרת על הפלסטינים, אז בשביל מה צריכה ישראל את קמפיין ההשתקה שעליו מדבר הראל בסיפא של מאמרו? אם רק קומץ שולי של חיילי זרועות הביטחון מפעיל כח מופרז כלפי האוכלוסיה הפלסטינית הכבושה, אז למה לא באה מדינת ישראל חשבון עם אותו קומץ? למה היא צריכה להזהיר ולהרתיע חיילים משוחררים מלספר בפומבי על דברים שעשו ופשעים שראו במהלך שירותם בשטחים הכבושים?

האמת היא שכנראה שרוב, אם לא כל אנשי כוחות הביטחון, המשטרה, השב"כ וצה"ל, שמשרתים או ששרתו בעבר בשטחים הכבושים, נחשפו לפשעים שבוצעו באוכלוסיה הפלסטינית הכבושה, בין אם היו שותפים או שהיו עדים לפשעים שכאלה, או שלא עשו דבר כדי להפסיק את הפשעים להם היו עדים. אין כמעט אף חייל ששירת בשטחים הכבושים שלא נטל חלק, או תמך מבצעית או לוגיסטית, או היה עד לפשעים או אלימות שלא לצורך כלפי האוכלוסיה המקומית הפלסטינית. אתה לא צריך להניח את הברך, עם ברכית או בלעדיה, על פניו של פלסטיני ששרוע חסר אונים על הרצפה כדי להיחשב כפושע. מספיק שלא מנעת מהחייל שלצידך מלהתעמר בפלסטינית שמנסה לעבור במחסום כדי להשיג עזרה רפואית לתינוקה כדי שתיחשב שותף לפשע. וזה ממש לא משנה שהחוק הישראלי מתיר לך לפרוץ בשתיים לפנות בוקר לבתיהם של פלסטינים כדי לצלם את הילדים המבוהלים למזכרת באלבום זורקי האבנים.

כל תפקידם של החוק ומערכת המשפט הישראלית שעל פיהם פועלים חיילי זרועות הביטחון בשטחים הכבושים הוא לעזור למרק את המצפון הלאומי והמצפון הפרטי, כדי שנוכל להמשיך להביט לצד השני, להתעלם מהכיבוש ומהאפרטהייד, ולהמשיך לטעון שאנחנו נבחנים במשקפיים מוטות. אבל אם יישפטו חיילי זרועות הביטחון אי פעם על פשעיהם בשטחים הכבושים, זה לא יהיה על פי החוק ומערכת המשפט הישראלית, כי אם על פי החוק הבינלאומי והאמנות הבינלאומיות עליהן הוא מבוסס, והיכל המשפט שבו יעמדו לדין יהיה בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג.

פעם, בעבר הרחוק, ישראל אכן נשפטה על פי סטנדרטים מוטים, כי הקהילה הבינלאומית סברה לתומה, שפליטים שהיו קורבנות של רצח עם, יידעו איך לפעול על פי ערכים שמעלים על נס את זכויות האדם, כדי שמה שקרה להם לא יקרה שוב, לאף אחד, לא להם ולא לאחרים. אבל הקהילה הבינלאומית הבינה ששגתה, והחלה לשפוט את ישראל באופן שבו היא שופטת את מיאנמר או את סודן למשל. שתי מדינות להן ישראל מוכרת נשק ואמצעי לחימה כדי שיוכלו להמשיך ולטבוח בבני אדם חסרי אונים וחסרי זכויות.

לכן המשקפיים שבוחנות את פעילות זרועות הביטחון בשטחים הכבושים נשענות על הסטנדרט שמחיל החוק הבינלאומי. ישראל ועמוס הראל יכולים כמובן לטעון שהחוק הבינלאומי הוא מוטה ובעל סטנדרט כפול שמחילה הקהילה הבינלאומית, אבל מאחר וזה אותו החוק, מוטה או לא, ובעל אותו סטנדרט, כפול או לא, שמוחל על כל שאר המדינות, המשקפיים שבהם נבחנת ישראל הן אותן המשקפיים בהן נבחנות כל הגרועות שבמדינות.

קטעים מתוך הפוסט פורסמו ב"הארץ", ב-4/7/2019, בשינויי עריכה.

___________________
איור: ערן וולקובסקי, מתוך המאמר.