אם נרצה, אין זו אגדה

Herzleתל אביב הוא שמו העברי של הספר אלטנוילנד (הארץ הישנה־חדשה) של בנימין זאב הרצל, כפי שתרגם נחום סוקולוב בשנת 1902. תל במשמעו כעדוּת מן העבר ואביב כהתחדשות ופריחה. בספר, מספר הרצל על מקום שבו בונים יחדיו מוסלמים, נוצרים ויהודים חיים משותפים. על ארץ שמרכז החיים שלה בחיפה ושהמרקם החברתי שבה חזק דיו כדי להדוף ניסיונות של גזענים, קיצונים ומשיחיים להורסה ולהחריבה. וכשניסח את המוטו של הספר: "אם תרצו, אין זו אגדה", כנראה כיוון הרצל גם לכך שאם נרצה ונשכיל לבלום את חבורות הגזענים, הקיצונים והמשיחיים שבקִרבנו, נוכל לחיות בהרמוניה כאן, בארץ האוטופית, ב"תל אביב". 

לא השכלנו. לא השכלנו כי לא רצינו. רצינו אגדה אחרת, רצינו אגדה משיחית על ארץ יהודית שכּוֹל כּוּלה רק שלנו. רצינו את אגדת המדינה היהודית. ומכיוון שזה מה שרצינו, יצרנו את אגדת המדינה היהודית בעצמנו. אגדה על ארץ ריקה ושוממה עם ביצות ויתושים, על תקומה ועל חלוצים ועל מעטים מול רבים ועל כמה טוב למות בעדה. אגדה בלי הגירוש שלא היה של אלה שמעולם לא היו כאן, אגדה בלי בתיהם הריקים, כיתות הלימוד הריקות, השווקים הריקים, כיכר העיר הריקה, בורות המים היבשים, בתי התפילה הריקים, הבוסתנים הריקים, הנחלות הריקות, השדות הריקים ושטחי המרעה השוממים.

אז לא. זאת לא האגדה שהרצל תיאר בספרו. אין שם שום תיאור שבו הצבא היהודי של המדינה היהודית כותש, מפציץ ומשטח בתים על יושביהם. אין ולו עמוד אחד שמדבר על בריונים יהודים שמעלים באש ומשמידים שדות, מטעי זיתים וכרמי ענבים בני מאות שנים. אין בו שום אִזכור של חיילים יהודים שעוצרים באישון לילה את בני המקום ומשליכים אותם למרתפי העינויים ולבתי האסורים, עם או בלי משפט. אין בו שום פסקה על יהודים שמשליטים משטר של טרור, הסתה והפרדה.

בשום מקום באלטנוילנד לא מתוארת חקיקת חוק נכסי נפקדים שעוסקת בגזל רכושם של אלה שהיו כאן, שגורשו מכאן ושעכשיו לא יכולים לשוב לכאן וגם לא לתבוע את רכושם שהשאירו מאחור. או חקיקת חוק הלאום, שמבטיחה את עליונות העם הנבחר וזכויותיו על פני אלה שהיו כאן לפנינו וטרם הספקנו לגרש. או תיאור של בתי משפט יהודים שמכשירים ומטהרים את כל זה בשם אגדת המדינה היהודית, שלעיתים אנחנו מכנים גם בתואר המדינה היהודית־דמוקרטית.

מי שזורע יהודית קוצר אפרטהייד, מלחמה ומוות. אז כל זמן שנתעקש על "מדינה יהודית" לא יהיה פתרון שיאפשר חיים כאן. השינוי יוכל להתרחש כשנפסיק לגרש ולהתעלל ולרדות ולשדוד ולהרוג אותם. כשנפסיק להאמין באגדה המופרכת שיצרנו על העם הנבחר, ההבטחה האלוהית, הצבא המוסרי, שאין כזה דבר פלסטינים ושהנכּבה לא הייתה ולא נבראה. השינוי יתרחש כשנפנים שזאת מולדתו של העם הפלסטיני, שהוא נמצא כאן ושהוא לא הולך לשום מקום.

ואם זה יקרה, אם יתרחש השינוי, אם נשכיל לצאת מאגדת המדינה היהודית, זו תהייה תחילתה של דרך מאד קשה ומאד ארוכה שבסופה, אם תִצלח, יוכל מֹשה מבני־ברק לבנות את ביתו בחברון, ומוּסא מאל־חליל יוכל לעשות זאת באלחַ'ירִיָּה. ושניהם, אזרחי "תל אביב", יוכלו לבחור ולהיבחר לפרלמנט שבחיפה, ולעלות לתפילה בהר הבית שבירושלים אל־קודס. אם נרצה, תלוי בנו.

 

פוסט זה פורסם בקטגוריה אפרטהייד, זכויות אדם, כיבוש, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.