הריקוד / סיאמנטו (אטום יארצ'ניאן)

בעיר ברדז שבה ארמנים
עדיין גססו,
אישה גרמנייה, עוצרת דמעותיה,
סיפרה על הזוועה שלה היתה עדה:
"הדבר שאני מספרת לך,
במו עיני ראיתי.
מאחורי חלון של גהנום
חשקתי את שיני
וקהת חושים צפיתי
איך העיירה בארד הפכה
לערימה של אפר.
גוויות נערמו עד לצמרות.
מן המים, מן המעיינות,
מן הנחל והדרך,
מלמולו העיקש של הדם
עדיין נוקם באוזני.
אל תפחד. אני חייבת לספר מה ראיתי,
כדי שאנשים ידעו
מה איש עשה ברעהו
במשך יומיים, בדרך לבית הקברות…
תן לליבו של העולם להבין.
זה היה יום ראשון בבוקר,
יום ראשון עקר שהפציע על גוויות.
בחדרי מחשיכה עד עלות השחר,
עם אישה שנדקרה,
דמעותי מרטיבות את מותה.
פתאום ממרחק שמעתי
קהל אפל ניצב בכרם
מצליף בעשרים כלות
ושר שירי זימה.
את הנערה הגוססת על מזרן הקש השארתי,
ויצאתי למרפסת שליד חלוני
והקהל גדל ורב כמו סבך עצים.
חיית אדם צעק, 'אתן חייבות לרקוד,
לרקוד כאשר התוף מכה.'
והשוט הצליף בזעם
בבשרן של הנשים.
יד ביד החלו הכלות לחוג במעגל.
עכשיו כבר קינאתי בשכנתי הפצועה
שבנשימה כבדה
קיללה את היקום
והחזירה את נשמתה לבוראה…
לשווא אגרופי נופפתי.
'ריקדו', התלהב ההמון,
'ריקדו עד שתמותו, יפהפיות כופרות.
עם שדיים חשופים, ריקדו!
חייכו עבורנו.
אתן לבד עכשיו, שפחות ערומות,
אז ריקדו כמו חבורה של שרמוטות מזוינות.
אנחנו מחורמנים עליכן.'
עשרים כלות יעלות חן קרסו.
קומו', שאג הקהל,
מנופפים חרבותיהם.
ואז מישהו הביא פח נפט.
צדק אנושי, אני יורקת בפניך.
והכלות נמשחו.
'ריקדו', רעמו –
'הנה ניחוח שלא קיים בערב'.
עם לפיד, הם העלו את
הכלות העירומות באש.
והגופות החרוכות חגו
ומעדו אל מותן…
הגפתי את תריסי
החלונות שלי,
אל הנערה המתה ניגשתי
ושאלתי: 'איך אוכל לנקר את העיני?'.

אטום יארצ'ניאן או בשם העט סיאמנטו, היה סופר ומשורר ארמני, שנרצח בידי הטורקים בזמן שואת הארמנים.