צֵייד צבאים הוא ספורט. יש האומרים שזה ספורט מאד מהנה. ספורט יחידני מכנים אותו. רק אתה, הרובה והקורבן. אתה יוצא לשטח, צועד בוואדיות או מטפס בינות העצים, חוצה נביעות, עובר בסבך עטוף במעיל זורח, כדי שציידים אחרים לא יטעו לחשוב שאתה צבי וירו בך. הרובה בהיכון, טעון, דרוך ונצור, וכל כולך מרוכז במטרה. להרוג צבי. אתה מתנשף. יש מתח. אפשר לחתוך את האויר בסכין. אבל המתח הוא לא בגלל אי הוודאות או הבלתי נודע. אין כאן אי וודאות והכול ידוע. השאלה היחידה היא אם תפגע בצבי או תפספס את המטרה. כי בסופו של דבר, הצבי הרי לא יכול לירות בחזרה.

הסיבה העיקרית לכך שכיתת יורים מורכבת ממספר משתתפים היא לא בגלל אי הוודאות או בגלל הבלתי נודע. אין כאן אי וודאות והכול ידוע. הרי בסופו של דבר הקורבן לא יכול לירות בחזרה. הסיבה היא שהיורים לא אמורים לדעת מי מהם ירה את הירייה הקטלנית שהרגה את הקורבן, או לפחות ריבוי המשתתפים מאפשר לכל אחד מהם לחזור הביתה בשלום על כפיו של הספק. אבל הטייס שמחק את ביתה של משפחת אבו אל־עוף על יושביו, או את ביתן של כל אחת מחמש עשרה המשפחות שנמחקו עד עכשיו בהפצצות בעזה, לא היה חלק מכיתת יורים. הוא היה צייד. רק הוא, כלי הטייס המשוכלל שבו ישב וביתה של המשפחה. רק הוא לחץ על ההדק או נגע במסך המגע ורק הוא שיחרר את הטיל או הפצצה שהוציאו להורג משפחה שלמה. רק שלא כצבי שיכול להימלט בהתקרב הצייד, הקורבנות שלו לא היו מסוגלים לברוח, גם לא יכלו להישיר מבט אל זה שמוציא אותם להורג, וגם לא לירות בחזרה. מן כיתת יורים של צייד אחד.

אבל בניגוד למשתתפי כיתת היורים, הטייס שמחק משפחה שלמה בלחיצה על ההדק לא יכול להנות מהספק. כאן אין שום ספק, זה הוא. הוא הצייד. הוא זה שירה, הוא זה שהרג, הוא זה שמחק. כשהוא יוצא מתא הטייס הוא יודע שזה הוא שירה. כשהוא נכנס לתחקיר הוא יודע שזה הוא שהרג. כשהוא שב הביתה הוא יודע שזה הוא שמחק. כשהוא יושב לאכול ארוחת ערב עם משפחתו הוא יודע שזה הוא שחיסל משפחה שלמה. כשהוא מצחצח שיניים לפני השינה הוא יודע שזה שמביט בו מהראי הוא כיתת יורים של צייד אחד. וכשהוא הולך לישון הוא מתקשה להירדם כי הוא יודע, בינו לבין עצמו, שהוא בעצם לא גיבור כזה גדול, אלא פושע מלחמה.