לא בכדי כינה עו"ד גדי פרל במאמר דעה ב"הארץ" את חשיפת חולשותיה של המערכת של סלברייט* בידי מוקסי מרלינספייק כ-"סחיטה באיומים". ממסד שהארגונים בו נשענים על סודיות מוחלטת, על תפיסת עולם של טובים מול רעים ועל נטרול אִיומים, מזהה באנשים מסוגו של מרלינספייק, האקר ידוע, קריפטוגרף ומייסדה של אפליקציית המסרים המיידיים המאובטחת סיגנל, איום. אלה אנשים שכישוריהם ויכולותיהם הטכניות מזכירות את יכולותיו וכישוריו של ניאו, "האחד", לחדור למערכת, להגן עליה, או לחילופין לשבש את ביצועיה ולנטרל את יכולותיה.

אביו של הקצין המחונן מאמ"ן שמת בכלא הצבאי (להלן נכנה אותו "ניאו"), אמר בטקס גילוי המצבה של בנו: "מסיבה לא מובנת ביצע מעשים לא מוסברים. הוא כבר לא כאן כדי לתת הסברים אמינים, ואולי מפתיעים, למה שעשה ולעקבות שהשאיר ברשלנות לגמרי לא אופיינית". הרמטכ"ל, רא"ל אביב כוכבי אמר ש"עצרנו חשיפת סוד גדול בדקה ה־90", ולפניו התייחס דו"צ לפרשה כך: "החקירה העלתה כי הקצין פעל באופן עצמאי, ממניעים אישיים, ולא ממניעים אידיאולוגיים, לאומניים או כלכליים. נדגיש כי הקצין לא הופעל על ידי גורם זר או עמד בקשר עם גורמים עוינים. לצד זאת, החקירה העלתה גם כי הקצין היה מודע לפוטנציאל הנזק לביטחון המדינה כתוצאה ממעשיו, ואף ניסה להסתירם."

לא נראה שדו"צ בהודעתו הזהירה והמסוננת מייחס לניאו כוונת זדון, אחרת היה אומר זאת. ומאחר ודו"צ שלל כל מניע אחר למעשיו פרט למניע האישי, כל שנותר הוא לברר מה הם אותם "מניעים אישיים" שדו"צ הזכיר.

אז הנה: אני לא חושב שניאו ביצע מעשים לא מוסברים או השאיר עקבות ברשלנות לא אופיינית, אני לא חושב שהוא ניסה להסתיר משהו ואני לא חושב שהיה כאן מניע אישי. לעומת זאת, אני כן חושב שזה מה שהצבא רוצה לספר לנו ולמשפחתו, ואני כן חושב שבעצם הוא לא עשה כלום. לפחות לא במודע או בכוונה תחילה.

את האמת יש להניח שלא נדע לעולם, אבל לא נראה לי שזה סיפור מרעיש עם עלילה מפותלת וסוף מפתיע. זה בסך הכול סיפור פשוט על בחור מחונן ותמים עם יכולות וכישורים משכמו ומעלה שנחשף לְסוד כמוס והצבא איבד את עשתונותיו. זה הכול:

  ניאו נחשף לקיומו ולתוכנו של פרויקט מסוּוג. איך? ממש לא משנה. אולי דרך פִּרצה במעטפת שהייתה אמורה להגן על הפרויקט, אולי כי חיטט במקומות שלא היה אמור לחטט בהם ואולי כשעבד על פרויקטים שהיו תחת אחריותו. כך או כך, איך ניאו נחשף לפרויקט המסוּוג ממש לא מעניין אותנו. גם לא את הצבא.

  מה שכן מעניין אותנו הוא שמרגע שניאו נחשף לפרויקט המסוּוג, הוא נקשר, או נאזק לעולמי עד, שלא במודע ושלא בטובתו לפרויקט. כמו ואנונו בשעתו. ובין אם הצבא גילה בכוחות עצמו שניאו נחשף לפרויקט ובין אם ניאו החליט בתמימותו לדווח על כך למפקדיו, הפרויקט המסוּוג נחשף ומישהו בצבא נחרד.

  וכשמישהו בצבא חרד, אי אפשר כבר לסובב את הגלגל לאחור. כי מה שהעסיק את הצבא היה הסוד הכמוס שנחשף ולאיזו מטרה נחשף, ולא איך ניאו חדר. את הפרצות ואת בעיות המשמעת הצבא יכול לתקן, אבל כשפרויקט מסוּוג נחשף ללא מטרה ברורה בפני בעל יכולות וכישורים יוצאי דופן שעומד על סף שחרור, יש בידי הצבא מעט מאד אפשרויות לתיקון. ובהיעדר מטרה ברורה, מרגע זה ואילך הסוד הכמוס וניאו חד הם. שניהם יחד הם הם הסוד הגדול שעליו דיבר הרמטכ"ל. וזה כול הסיפור.

כמו שכתבתי למעלה זה לא סיפור מרעיש עם עלילה מפותלת ולכן גם סופו אינו מפתיע כלל: ארגון שנשען על סודיות מוחלטת, על תפיסת עולם של טובים מול רעים ועל נטרול אִיומים, יש לו דרכים משלו להחליט מה טוב למערכת. וכשהוא חרד לסודותיו, הוא מחליט לפעול. ומשום שניאו, שהיה הסוד הגדול שלו, עמד "להיחשף" כי שחרורו מהשירות התקרב, הוא סומן כאיום. ואיום צריך לנטרל. אז הם נִטרלו אותו. "בדקה ה־90" כדברי הרמטכ"ל. ככה. פשוט. סוף.

__________________________________
* סלברייט היא חברה ישראלית שפיתחה ומשווקת מערכות פריצה לטלפונים ניידים.