לשאלה אם אני מעדיף יצרן מסויים לתרופה הגנרית שאותה ביקשתי בבית המרקחת שברחוב אודן (Odengatan), פינת דרך סוויאה (Sveavägen) שבשטוקהולם, עניתי שלא, כל זמן שהוא לא יצרן ישראלי, כמו טבע למשל. כשתלתה בי הרוקחת מבט ספק שואל ספק מאשר, הוספתי שאני מעדיף להמנע ממוצרים שמקורם באזורים שנויים במחלוקת. זו תשובה ששגורה בפי. היא הצהרתית מצד אחד, אבל נמנעת מויכוח מצד שני. "אני יודעת בדיוק איך אתה מרגיש", ענתה, "גם אני מעדיפה להתרחק ממוצרים שמקורם בישראל".

מילא אני, שתמיכתי הצנועה בחרם למיגור האפרטהייד בישראל שבין הים לירדן מתבטאת בבדיקת ארץ מוצאם של פירות ההדר ומאיפה הגיעה הטחינה למדף בסופר. אבל כשצעירה שבדית, שצעירים סקנדינבים כמוה העדיפו בעבר להתנדב לעבודה ברפת או במטעים או בחדר האוכל שבקיבוץ, מעדיפה היום להחרים מוצרים שמקורם בישראל, זה כנראה בגלל הצרעת. הצרעת שלקו בה אזרחיה היהודים של מדינת ישראל, אותה הצרעת שסימה וקנין, מנכ"לית המשרד לעניינים אסטרטגיים, חושבת שתעלם ברגע שאזרחי מדינות כמו שבדיה יפסיקו לפקפק בזכותה של ישראל להתקיים. ומצורעים כידוע, הם מנודים ומוחרמים.

טיבה של צרעת שאין היא נעלמת בלי טיפול, וגם הצרעת הזאת לא הולכת לשום מקום. והסיבה העיקרית שהצרעת הזאת תשאר עוד זמן רב היא שאלה שלקו בה מסרבים לקבל את העובדה שאין שום קשר בין ההכרה בזכותה של ישראל להתקיים ובין הסיבות למחלתם. אזרחי ישראל היהודים מביטים במראה ורואים בעיני רוחם את שרוליק יפה הבלורית, עם סנדלים, חולצת טריקו וכיפה, העומד איתן כנגד נסיונות טיהור אתני שרוצים לבצע בו אויביו. והם כועסים מאד כשאומרים להם שהוא נועל נעלי קלגס כבדות, לבוש אפוד קרב, חמוש עד עור שיניו ולראשו קסדה. כובש, שמטיל משטר אפרטהייד ברוטלי על נתינים חסרי זכויות. יורה, מפציץ והורג ילדים ונשים ללא הבחנה, מגרש משפחות מבתיהן, חקלאים משדותיהם ורועים מאדמותיהם, ושודד קרקעות כדי לבנות עוד ועוד התנחלויות לא חוקיות בשטחים שכבש. שהרי אמר ריש לקיש מאי דכתיב זאת תהיה תורת המצורע זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע (מסכת ערכין דף טו ע"ב). וגם אם הרמב"ם מבחין בין צרעת גופנית שהיא מחלה לבין צרעת שבבית, ברהיטים ובבגדים שהיא שלא כדרך הטבע, או בין צרעת לבין הוצאת לשון הרע, כל מה שהרוקחת הצעירה משטוקהולם רואה הוא עור מתקלף, פצעים אדומים ושחורים ואף מדמם. ומרגע שהיא מתארת את מה שהיא רואה, היא הופכת באחת לאנטישמית, עוכרת ישראל שמוציאה דיבתה רעה, שדינה להיות מגורשת אם תניח את כף רגלה בשדה התעופה.

פעמון צרעת מימי הביניים. החולה היה נושא פעמון ומכה בו כדי להזהיר את העוברים ושבים.

טיבה של צרעת שאין היא נעלמת בלי טיפול, אבל לפני שניתן יהיה לדון איזה טיפול הוא בעל הסיכויים הגדולים ביותר להצלחה, על החולה להפנים שהוא אכן חולה ולבקש עזרה. בימים עברו, בהם לא היתה בנמצא תרופה למחלה, נהגו לסגור את המצורעים במושבות מיוחדות, לעתים על אי בודד בלב ים הרחק מאומות העולם, שם חיו מוחרמים ומנודים עד סוף ימי חייהם. לעתים נידו החולים את עצמם מן החברה, היו נשמרים ממגע עם זר, ומשתדלים להסתיר את מראם המדכא והנורא. כאן המצב הוא שונה. ישראל אמנם הפכה את עצמה למושבת מצורעים, אבל המצורעים שחיים בה יוצרים לעצמם מציאות מדומיינת שבה עלם חמודות חי ללא אפרטהייד, ללא כיבוש וללא צרעת, ואין הם רוצים שיקלקלו להם את ההזיה.

אך בעולם האמיתי, העולם בו חיות אומות העולם רוב הזמן, אלה החיים במושבות המצורעים הם כאמור, מוחרמים ומנודים. מוחרמים לפחות עד שיכירו בעובדה שהם חולים, ויבקשו עזרה. ומאחר והחולים בצרעת סובלים מירידה הדרגתית בתחושה, ובעיקר בתחושת הכאב, עלולים להיווצר זיהומים מבלי שהם יהיו מודעים כלל להתפתחותם. ואלה אולי לא יגרמו לנשירת איברים כמקובל באמונות העממיות של עמי אירופה, אבל הם בהחלט עלולים לגרום לעיוותים גופניים, למומים ולנמק.